Quotation_auto על שמואל ב 2:18

אחר כך אמר וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. הרצון בזה לפי שיעקב קודם המראה היה ירא מעשו ומלבן. לפי ששמע שהיה לבן רמאי גדול ומכשף גדול ולבן היה מושבו בארץ קדם שהיא ארץ טמאה מלאה גלולים וכישופים. ולכן אמרו רז"ל ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. שמות הטומאה מסר להם וישלחם קדמה אל ארץ קדם מקום ראוי להם. כי שם נמצאו כל הכישופים. כאומרו כי מלאו מקדם ומעוננים כפלשתים. ולכן היה יעקב מתירא מהם ולא היה רוצה ללכת שם. אבל משהובטח בשמירה וא"ל השם יתברך והשיבותיך אל האדמה הזאת. נעשה קל ברגליו כאחד הצבאים אף ע"פ שהיה הולך לארץ קדם. ארץ אוכלת יושביה היא וארץ טמאה. וזהו וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. ולכן רצה יעקב להתרחק משכונתם ובחר להיות רועה צאן בהרים ובגבעות. וסיפר שראה באר בשדה ושלשה רועים רובצים עליה ממתינים לשאר הרועים לגלול האבן מעל פי הבאר כי רבה היא. ושאל לרועים על שלום לבן ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן. לרמוז כי לא היה ללבן שלמות אחר. אלא היתה רחל בתו באה עם הצאן. כי היא שלימה בתכלית השלימות ביופי וביראת ה'. וכאשר ראה אותה הכיר בשלימותה וחשקה נפשו בה וגלל האבן והשקה את צאן לבן. זהו פשט הפרשה:

וענין אלו הנגעים כבר רמזתי לך מהיכן באו. מכח חטא של אדם הראשון. ולכן אינם באים אלא על עון וטומאה. ולכן נסמכו אצל פרשת מאכלות אסורות. להודיענו כי מצד המאכלות אסורות והדברים הטמאים והמשוקצים. מתהוים חלאים רעים ונאמנים ליסר האדם. ואף אם נודה שבאו מצד הלחות הרעות. הלחות הרעות יולידום המאכלים הגסים והעבים הבאים מכח הטומאה. ואין ייסורין בלא עון. ולכן אמרו על י' דברים נגעים באים. כנגד י' הדברות וי' מאמרות שבהם נברא העולם. וזה כופר בהם מצד גאותו וגובה לבו. ומצד לשון הרע שמדבר מחבירו. ומכאן בא עד שאומר שפתינו אתנו מי אדון לנו. שכופר במי שאמר והיה העולם. וכן על צרות העין שחושב שכל העולם שלו. ואינו רוצה ליהנות לשום בריה. לפי שכופר בשם הנותן כח לעשות חיל. ואומר בכח ידי עשיתי ובהשתדלותי כי נבונותי. וכופר בשם ה' שהוא שם של ד' אותיות. ולכן מביא עליו הש"י ד' מיני נגעים הכוללים. ולהם מינים וגוונים כלולים בד' שמות. והם שאת וספחת ובהרת וצרעת. ולהם תולדות רבות. בענין שהשם בכחו מעפש כחו וכוחותיו וליחותיו ויסודותיו שמורכב מהם. שהם ד' יסודות אשר עליהם נבנה הבנין. ורצה הש"י שיכיר האדם כי לא בכחו יירש ארץ והכל בידו כחומר ביד היוצר. ואחר שהש"י בראו שלם בכחו ובאיבריו והוא רצה להשחית ולחבל מעשיו בעונותיו. והוא רצה לרדוף אחר החמדה והגאוה וחלול השם ושבועת שוא וע"ז ולשון הרע וצרות העין. רצה השם יתברך להביא עליו נגעים בגופו ובאיבריו. בענין שיכיר שאע"פ שיש לו ידים ורגלים ועינים לראות ואזנים לשמוע. כי ספו תמו מן בלהות. כי אין לו ידים ורגלים ועינים. בענין שבידים ורגלים שחטא ילקה. ובהלב שחמד ונתגאה יהיה מקור משחת ויתעפש ויחלה בנגעים גדולים. ולכן נתחלקו הנגעים בעור ובבשר ובראש ובזקן ובכל גופו. כאומרו והנה כסתה הצרעת את כל בשרו. וכן ברגליו כאומרו מראשו ועד רגליו. וזה כענין שאמרו באותם שנדמו לאדם הראשון באיבריהם שבכולם לקו. שמשון בכחו. צדקיהו בעיניו. אסא ברגליו. אבשלום בשערו. שאול בצוארו. וזה לפי שהש"י נתן להם מתנות טובות לדמותם לאדם הראשון שנברא בצלמו. בענין שבהם יעבדוהו. ובאותם איברים עצמם נתגאו והתריסו נגד השי"ת. דין הוא שילקו בהם. ולכן אבשלום נתגאה בשערו והתריס נגד אביו שבשמים ונגד דוד אביו. ראוי ללקות בשערו. וכן צדקיהו בעיניו ואסא ברגליו ושאול בצוארו שלא חששו לצווי השי"ת. ושמשון בכחו ואחר שבעל בת אל נכר ונתן לאחרים חילו ובחר והלך אחר מראה עיניו ואמר אותה קח לי לאשה כי ישרה היא בעיני. ולא בעיני המקום. לכן נקרו פלשתים עיניו. וכבר פירשתי במסכת אבות שאלו הה' רמוזים במשנת הוי עז כנמר וקל כנשר וכו'. עז כנמר לפי שהנמר היא בריה קטנה ויש לה עזות להלחם עם הארי. וכן אבשלום היה לו כח בגאותו להלחם עם אביו שנקרא גור אריה. ואבשלום בשערו דימהו לנמר. לפי שנאמר בו היהפך כושי עורו ונמר חברברותיו. ואלו החרבורות הם בשער הנמר. וקל כנשר אמר כנגד צדקיהו דכתיב ביה ואת עיני צדקיהו עור. ולזה דמהו לנשר דכתיב ביה כנשר יטוש עלי אוכל. לפי שיש לנשר ראות מאד. והיא פורחת למעלה עד שכנפיו נשרפות. ומשם צופה ומביט למטה למקום רחוק עלי אוכל הראוי לה. ורץ כצבי כנגד אסא ברגליו דכתיב ביה חלה את רגליו. ודמהו לצבי כאומרו וקל ברגליו כאחד הצבאים. וגבור כארי כנגד שמשון שנקרא אריה דכתיב דן גור אריה. וכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. שהוא דוד שנקרא אריה. וגבורת שמשון היתה למעלה מכל הגבורות. לפי שהיה יחיד בלי רכב וסוס ועם רב. אלא שהיתה הגבורה לרעה. ולכן לקה כנגד כולם. בעשרו ובעיניו וברגליו שאסרוהו ובכל גופו. לפי שהוא חטא בכל אלו האיברים. וגבור כארי ג"כ כנגד שאול. שאע"פ שהיה יודע שימות במלחמה. עכ"ז הלך ולא חשש ולקה בצוארו. דכתיב ביה משכמו ומעלה גבוה וגו'. ואח"כ ויקח שאול את החרב ויפול עליה וגו'. ולכן דיני הש"י הם מדה כנגד מדה. במה שהאדם חוטא ומתגאה בו לוקה. בענין שיראה דיני הש"י וישוב בתשובה ולא יתגאה: